מעבדת התמדה

הגישה הסלוטוגנית יוצאת מנקודת הנחה שבמערכת האנושית (כבכל מערכת חיה) יש לקות טבועה מראש, שכל מערכת כזו נתונה לתהליכים אנטרופיים בלתי נמנעים (שסופם מוות). כך, אם משתמשים במשל הנהר, הרי שכולנו נמצאים בנהר החיים בכל רגע נתון. אין כאלו שמשקיפים מהגדה.

 מערכת מושגית כזו יכולה להוות בסיס תיאורטי המאפשר לקידום הבריאות להתעצב כישות עצמאית ובה בעת לשיתוף פעולה עם רפואה טיפולית ומונעת. אנטונובסקי טוען לכן שהסיווג של בריא/חולה איננו מתאים ובמקומו ניתן להשתמש במודל רציף "נוחות ואי נוחות".
כולנו מצויים בנהר המסוכן של החיים. השאלה הכפולה היא: 1. עד כמה מסוכן הוא הנהר שלנו? (המציאות)

2. עד כמה טובה יכולת השחייה שלנו? (ההתמודדות). 
 

בעוד האוריינטציה הפתוגנית מתמקדת בגורמי הסיכון – השאלה הסלוטוגנית היא "כיצד ניתן להבין את  התנועה של אנשים לכיוון הקצה הבריא של הרצף?"

שאלה כזו לא מאפשרת להסתפק בתשובה של המעטת גורמי הסיכון. אלא להתייחס לגורמים מקדמי בריאות ולא רק ממעיטי סיכון. יתרון הגישה הסלוטוגנית הוא בכך שהיא מכוונת את המחקר ואת העשייה להקיף את כל בני האדם, בכל מקום על הרצף בו הם נמצאים ולהתמקד בגורמי בריאות.

 

בהמשך לכך, האוריינטציה הפתוגנית של אלה העוסקים ברפואה מונעת מוליכה אותם להתמקד בקטגוריה דיאגנוסטית ספציפית ולהתרכז בהפחתת גורמי הסיכון למחלה שאובחנה או להחמרתה וההתמחויות של הרפואה הטיפולית ידועות עוד יותר באופי הספציפי שלהן. כפועל יוצא האדם מזוהה עם המחלה וזו מקבלת את כל תשומת הלב. 

​

האוריינטציה הסלוטוגנית בניגוד לכך פונה לעבודה עם "קהילת אנשים" בעלי מאפיינים שונים, המאופיינים גם בגורמי הסיכון או במחלה ספציפית. והיא בעלת אופי הוליסטי יותר בהסתכלות על בני האדם.

 אנטונובסקי מאמין שמבחינה מוסרית אסור לזהות אדם אנושי, מורכב ועשיר בתכונות עם מחלה מסויימת, נכות יחודית או כל תכונה ספציפית אחרת.

​

אנטונובסקי טוען שגם מבחינה מדעית, הזיהוי של המורכבות האנושית עם מיוחדות ספציפית כלשהי פירושה טיפול לקוי.

 

הגישה הסלוטוגנית שאינה ממעיטה באבחנה שניתנה, שואלת איך אפשר לעזור לאדם זה לנוע בכיוון של בריאות רבה יותר? וחייבת להתייחס לכל הצדדים של האדם הזה.