הגישה הפתוגנית
האקסיומה המצויה בבסיס האוריינטציה הפתוגנית היא שהאורגניזם האנושי הוא מערכת מצוינת בעלת מבנה מכני מופלא אשר מדי פעם מותקפת בידי פתוגן וניזוקה, באופן אקוטי, כרוני או קטלני.
החסרון הבסיסי של הפרדיגמה הפתוגנית השלטת כיום הוא הסיווג הדיכוטומי של אנשים לאלה שנכנעו באופן זמני, כרוני או סופני למחלה כלשהי ולנותרים (שהם רוב האוכלוסיה המערבית) המצויים על חוף מבטחים.
אם נפנה למטפורה המדמה את החיים לנהר, הרי הרפואה הטיפולית מוקדשת לאלה הטובעים ואילו הרפואה המונעת מוקדשת לנמצאים בסכנת נפילה למים במעלה הזרם. אך מה לכל זה ולקידום הבריאות?
החסרון המרכזי השני של הפרדיגמה הפתוגנית הוא העיסוק הבלתי נלאה בגורמי הסיכון, בפתוגנים.
אם אדם הוא בריא "באופן טבעי", אזי כל שעליו לעשות כדי להשאר כזה הוא לצמצם ככל האפשר את גורמי הסיכון. או: כל שמוסדות חברתיים צריכים לעשות הוא להבטיח שגורמי הסיכון הניתנים לשליטה ברמה של מדיניות חברתית אכן יהיו מנוטרלים ולהבטיח תנאים חברתיים המאפשרים ומעודדים התנהגות נבונה ונטולת סיכון. אך כפי שציין תומס קוהן, אקסיומות פרדיגמטיות מתחילות להתפורר כאשר פיסה ועוד פיסה ועוד פיסה של נתונים "לא נוחים" מתחילות להצטבר.
