באופן כללי רעיונות רבים נגעו בסוגיית ההערכה, ותוך כדי הדיון עלתה ברוב עוצמה השאלה איך מתן אוטונומיה בהערכה לא "יכשיר" בינוניות, והאם יש הכרח לקיים "ערכאה" פדגוגית גבוהה יותר שתגדיר בדרך כזו או אחרת מהו סטנדרט ראוי ומה לא. הדיון המעניין הזה הוליד את אחד הרעיונות היצירתיים ביותר שצצו בסדנה – שבתי ספר המעוניינים להיות מוערכים אחרת יתאגדו וייצרו סטנדרט משותף בתחומים בהם הם מעוניינים בעצמאות בתחום ההערכה. למשל – בתי ספר שרוצים לשנות את תכנית הלימודים ואת הסטנדרטים המקובלים בספרות, למשל, ישתתפו בקבוצה של בתי ספר בעלי אותה אג'נדה ויחד הם יבנו את מודל ההערכה המתאים להם. פתרון שיתופי זה יסייע למרבית בתי הספר שבאופן עצמאי חסרים את המשאבים המקצועיים לעבודה מקיפה כמו יצירת סטנדרט הערכה חדש, ובמקביל "מושכת למעלה" את הסטנדרט שכן הדיון בין כמה בתי ספר הוא הרבה יותר מקצועי ומחויב מאשר בית ספר בודד שהאילוצים המקומיים משפיעים על חשיבתו.
אחד הערכים של הרעיון הזה הוא שהוא "שובר" את הנחת החשיבה לפיה עניין האוטונומיה הוא בין משרד החינוך לבית הספר הבודד – אפשר לדבר גם מודלים של קבוצות של בתי ספר.
שבירתה של אותה ההנחה בדיוק, אך לכיוון השני, היתה בבסיס רעיון יצירתי נוסף: יצירת מודל אוטונומיה לשכבה. למשל – להחליט שבכל כיתות ט' מסירים את תכנית הלימודים המחייבת, נותנים חופש בבניית מערכת השעות, מפנים תקציב ליוזמות חינוכיות של צוותי השכבה ועוד (כמובן שאפשר להפעיל רעיון זה גם בצורות אחרות). שוב "פורקה" ההנחה שאוטונומיה היא לבית ספר אחד, או בהכרח לכל בית הספר, ועלה רעיון שמתייחס לאפשרות לתת אוטונומיה לחלקים בתוך בית הספר. אחד היתרונות ברעיון זה הוא שהוא מאפשר התפתחות הדרגתית במידת האוטונומיה לבית ספר. האופן בו בית הספר ידע לנצל אוטונומיה לשכבה יוכל להיות הבסיס להחלטות על הרחבת תחומי הסמכות הפנימית של בית הספר, המידה, הקצב והממדים בהם זה יקרה.
מרבית משתתפי הסדנה השנייה בחרו להישאר גם לשלישית, ואליהם נוספו עוד אנשים, ובהם מנהלים, מנהלי מחלקות חינוך, מפמ"ר ונציגים מאגף אסטרטגיה של משרד החינוך.
המשימה שהקבוצה קיבלה היתה להסתכל על מנופי השינוי שסומנו, ולהעלות כמה שיותר רעיונות למודלים יישומיים ההופכים אותם למעשה. זה מקביל למשימה באותו שלב של המתודולוגיה של המעבדות.
העלאה של רעיונות נשמעת כמו דבר קליל וכיפי, נכון? אז מסתבר שהיא קשה מאוד, שיותר קל לנתח באופן אנליטי גורמים מאשר להעלות רעיונות יצירתיים, או לפחות כך נראה בשעה שתיים בצהרי יום חם, כשהביאנלה כבר מתקרבת מאוד לסיומה (והשמועות טענו שדוכני האוכל כבר פורקו). אפילו עמוס הצייר שיקף בפני הקבוצה שכבר כמה דקות לא אמרו משהו שהוא יכול לצייר.
אחת הדרכים להתמודד עם הקושי ביצירתיות הוא התמדה, ולכן הקבוצה לא ויתרה והחלה, אחד אחרי השני, להעלות רעיונות.
חלק מהרעיונות היו ביטוי ישיר למנופי השינוי שתוארו קודם. אחד מהם, שלבסוף גם קיבל דירוג יחסית גבוה בבחירות המשתתפים היה להפוך את כלל המפקחים והמדריכים למשאב תמיכה ולא משאב רגולציה, ולתת לבתי ספר ואוצ'רים לבחירת התמיכה שהם מעוניינים בה.
רעיון אחר היה להוציא מהמערכת את המנהלים... להפוך את המורים ליחידת ההחלטה העצמאית החשובה של מערכת החינוך. ההסבר היה שממילא המפקחים לא יגיעו לכל מורה ולכן רמת האוטונומיה של המורים תהיה גדולה.
רעיון שזכה לפופולריות בקרב המשתתפים היה לצמצם את מספר בגרויות החובה לשלוש בלבד. אחד המשתתפים הציע אף ששלושת החובה לא יהיו דווקא המובנים מאליהם, כמו מתמטיקה, מתוך הנחה שרוב בתי הספר יבחרו בעצמם (בלחץ ההורים או משיקולים פדגוגיים) לבחון במתמטיקה. "למה 'לבזבז' בחינת חובה על משהו שממילא כולם יבחרו לעשות?". אין גם חובה להגדיר את אותם שלושה מקצועות חובה לכולם.
